כל חיי הבוגרים, או בעצם מהרגע שהיה לי כסף של עצמי התחלתי לצבור חובות.
בצבא קיבלתי משכורת צבאית קטנה והיא מיד בוזבזה והלכה לקניית אוכל ונשנושים בנסיעות בצבא, מה שהתחבר לעוד התמכרות שהייתה לי לאוכל. לא ידעתי מעולם להתנהל עם כסף ובטח שלא לדעת מה יש לי ומה אין לי. החברה הכי טובה שלי אמרה לי יום אחד כשרציתי שניסע או נקנה משהו יחד "זה סוף חודש עכשיו, אני אחכה לתחילת החודש" ואני ממש כעסתי עליה בתוכי. לא הייתה לי שום הבנה שהיא זו שמתנהלת נכון ומחכה להוציא כסף כשמגיעה המשכורת ולא לפי גחמות אישיות כמו שחייתי אני.
עבדתי כדי להרוויח כסף כבר כנערה בת 15, אבל מעולם לא הייתה לי ההבנה של התנהלות נכונה.
ויותר מהכל, עבדתי כל השנים ואף פעם לא הרווחתי מספיק. המזל שלי היה שהמשפחה שלי חסכה לי לאורך השנים המון כספים. הכל התאדה על מקדש תת ההשתכרות.
חייתי את חי בערפול מאוד גדול עם הזמן. זוכרת את עצמי יושבת על הספה בסלון ואחותי מתקשרת ושואלת אם אני יכולה להגיע לאיזה מקום ואני אומרת שאני עסוקה. עסוקה במה? בלחשוב מחשבות. לא ידעתי מה קורה עם הזמן שלי. חייתי ללא תכנון ובוודאי ללא כל חזון ואילו מטרות אני רוצה להגשים בחיי.
הייתי רווקה עד גיל מאוחר וכנראה שחשבתי שמתישהו יגיע האיש בלי שאני אעשה עבור הנושא כלום. אבל זה לא קרה. חייתי בתחושת חוסר מסוגלות, הערכה עצמית נמוכה מאוד וחוסר אמונה בעצמי. האם בכלל משהו טוב יכול לקרות בחיי?
לא הבנתי את זה אז כמובן. פשוט הציפיות שלי מחיי היו מאוד נמוכות. תמיד הרווחתי פחות ממה שהייתי זקוקה למחייתי ותמיד עבדתי פחות ממה שנזקקתי. כי העבודה מאוד עייפה אותי.
הסתפקתי בפירורים. לא ראיתי ערך אמיתי בעשייה שלי. הבנתי במובן מסויים שיש לי כישרונות אבל מפה ועד לממש זאת באופן מקצועי לעבודה ולהאמין שיש לי משהו בעל ערך לתת לאחרים, פה יש תמיד פער.
כסף עבורי הוא חומר משנה מצב רוח ותודעה ללא כל ספק. אני כפייתית לגבי כסף. הכסף משקף לי את הערך העצמי שלי ומשפיע באופן מאוד חזק על מצב הרוח שלי. כשיש כסף אני מרגישה בטוחה יותר, אבל כשאין כסף אני מעורערת לחלוטין. אבל לא משנה מה קורה בחיי וכמה טוב ושפע יש, תמיד תמיד יש לי דאגות לגבי כסף.
בגיל 25 במהלך סמינר בעבודה, שאלה אותי שותפה לתרגיל כלשהו -מהו החלום שלי?-. אמרתי בביטחון שאין לי שום חלום. המבט ההמום שלה והתגובה שלה הפתיע אותו. "אין לך חלום?? לכל אחד יש חלום!"
רק אז הבנתי שאולי הדרך בה אני מתייחסת לרצונות ולחלומות שלי אינה נכונה.
אני זוכרת שיחת טלפון לחברה מתוכנית DA שאל הפגישות שלהם הייתי מגיעה כמה שנים לפני שיו איי הגיעה לארץ ואני בוכה לחברה ואומרת לה שלא משנה כמה אני מנסה, אני עדיין לא מרוויחה מספיק כדי לחיות.
הנושא הזה, יותר מכל נושא אחר הוא ההתמכרות והתוצאה הכי כואבת של תת ההשתכרות שלי. אני לא מרוויחה כמה שאני צריכה כדי לחיות וכל חיי חיה על פירורים ועל לא מספיק. הלא מספיק מנכיח את עצמו בחיי בכל המובנים. אין מספיק זמן, ואין מספיק כסף , ואין מספיק אהבה
התחלתי את ההחלמה שלי ביו איי לפני 13 שנים. הזיכרון שלי מהתקופה הזו הוא שאני כל בוקר רצה ברחוב וכמעט מאחרת לאוטובוס בדרך לעבודה. לא הייתה לי מודעות לזמן ולכמה זמן אני צריכה לכל פעולה. אז הייתי באיחורים רבים.
הגעתי ליו איי מיואשת, גרתי בדירה ישנה ללא מזגן. בקיץ הייתי מטפטפת זיעה כי מאוורר לא הספיק כדי לצנן את הבית בקיץ הלוהט. חייתי עם שותפה. זה היה אחרי שלראשונה בחיי בגיל 33 יצאתי מה"חממה " המשפחתית לעצמאות כלכלית בדירה משלי, החזרתי את הרכב שנהגתי עליו , לאבא שלי והגעתי לגור בעיר ולהתחיל התחלה חדשה. לא תארתי לעצמי כמה זה יהיה קשה. הגוף שלי הגיב מייד, המעבר הזה הציף פחד כל כך גדול שחטפתי פריצת דיסק בגב שהשביתה אותי מפעילות לשנה שלמה.
כל מה שיכולתי לעשות היה לשכב- רוב היום, לשבת מעט עד שהגוף רעד כולו, או לעמוד לזמנים קצרים. לא יצאתי מהבית. חברות מהתוכנית היו מבשלות ומביאות לי אוכל. חברות בגיל של אמא שלי אספו ולקחו אותי ברכב שלהם במידה והייתי צריכה לצאת. התהלכתי עם מקל הליכה.
לא היה לי ממה לקנות אוכל, המזל שלי היה שכבר הייתי בתוכנית וחברי תוכנית תמכו בי, נתנו לי מידי פעם כסף וגם בישלו והכינו אוכל עבורי.
הגעתי לתוכניות 12 הצעדים רווקה בת 28 , רציתי זוגיות אבל ממש לא הייתי שם. הייתי עסוקה בהחלמה שלי. אמרתי לעצמי שכל עוד אני לא מחלימה ומרגישה טוב עם עצמי אני לא מעוניינת להכניס קשר זוגי לחיי כי ידעתי שזה עלול להיות קשר ביקורתי וקשה בדיוק כמו שהתרגלתי לקבל ביקורת מאנשים קרובים בחיי ולא הייתי מוכנה לזה יותר. פגישת הפעולה הקבועה שלי שאלו אותי כל פעם, מה עם זוגיות? ואני אמרתי, רגע, יש לי עדיין נושאים כספיים לטפל בהם, נושאים של עבודה. מעולם לא החזקתי מעמד באותה העבודה יותר משנה אחת. העבודה היחידה שהחזקתי בה 7 שנים הייתה עבודה שנותנת ביטוי לכישרונות שלי ומביאה אותם החוצה – הייתי שחקנית בהצגות ילדים. והייתי נוסעת ברחבי הארץ להופיע.
בעולם העבודה מה שקרה בדרך כלל היה שפוטרתי, או שהתפטרתי. אבל משהו שם לא הצליח להחזיק לאורך זמן. הייתי ממצה מהר ואז מוצאת סיבה למה אני כבר לא צריכה לעשות את העבודה הזו. לא הייתה בי מעולם תחושת המחוייבות להשתכרות שלי. תמיד היא הייתה תלויה בכך שמישהו מתישהו יתן לי את הכסף שאני זקוקה לו. ולא, לא גדלתי בבית מפנק. בדיוק להיפך. גדלתי בבית עם דרישות מאוד נוקשות בנוגע לעצמאות ועבודה, כבר מגיל 15 יצאתי לעבוד, כי ידעתי שזו הציפייה ממני להיות עצמאית, אבל לא הייתה שם מעולם למידה של מה זו עבודה, איך עובדים ובעיקר מקום לרגשות שלי . מבחינתי לצאת לעבוד ולהפגש עם אנשים היה כל פעם להפגש עם הקולות הנוקשים והביקורתיים שהכרתי מהבית, אלא שלא נותנים לי הנחות בשום צורה ורק מבקרים ומצביעים על הטעויות שלי.לא הייתה שם אף פעם הערכה וראייה של מי אני, לא היה מי שיצביע ויראה לי את הכישורים שלי בדרך עדינה ואוהבת. למרות שהיה תמיד ניסיון להוכיח לי שיכולה, אבל זה לא הגיע ללב שלי.
התוכנית לימדה אותי לחיות רק להיום. גם אם עומד לפתחי אתגר גדול, או שכרגע אני במשבר. אלה החיים. החיים מורכבים מעליות וירידות.והדבר הכי גדול שקיבלתי בזכות התוכנית הוא שאני כבר לא לבד.
לא לבד עם הרגשות הכי קשים. לא לבד גם עם ההחלטות, לא לבד עם ההצלחות. לא לבד. חיי אינם תלויים בבן אדם , הם תלויים בכוח החברותא , שהוא בעצם דרך ההחלמה וכוחו של אלוהים בחיי. הכוח העליון שלי שמשתקף לי דרך חברי החברותא והחיים עצמם.
בזכות ההחלמה ביו איי אני יודעת היום לאן הולך הזמן שלי. אני כבר לא מופתעת כמו פעם מאירועים שפתאום "נוחתים" עלי ללא תכנון.
הכל נרשם ביומן ואני משתדלת לתעד ביותר מדרך אחת את מה שעומד להגיע וגם לרשום לעצמי מראש מה עומד להיות ומהן ההכנות הנדרשות. אני כבר לא מופתעת כמו פעם כשסכומי כסף גדולים צריכים לרדת. אני עוקבת אחרי חשבון הבנק והמספרים שלי.זה לא מושלם, אבל אני יכולה לומר היום מהם ממוצע הוצאות הבית ומה ממוצע ההכנסות בכל חודש. אני לא סומכת יותר על כספים שיגיעו אם הם עדיין לא בחשבון שלי. כבעלת עסק למדתי לכבד את הזמן שלי וגם את הזמן של הלקוחות. אני מגיעה בזמן לעבודה, ואם אני מאחרת אני דואגת ליידע מראש. החיים שלי מרגישים הרבה יותר אסופים ומאורגנים. אני עובדת עם הסכמים וחוזים ששומרים על הגבולות שלי ומונעים מפחי נפש מיותרים שהיו לי פעם כשלא עשיתי זאת.
בחיים האישיים שלי, בזכות יו איי הגיעה זוגיות מאוחרת לחיי. האיש שהגיע לחיי הוא שונה ולמעשה בדיוק הפוך ממה שציפיתי שיהיה הגבר של חיי. בגיל 37 הכרנו. כשהייתי בת 38 כבר התחתנו. 11 חודשים אחרי ההכרות. ונולדו לנו 2 בנות מופלאות, בנינו בית , מה שמעולם לא יכולתי לחלום או לדמיין שיקרה לי, יש לנו חיים טובים, מאוזנים, זוגיות אוהבת, מתחשבת וקשובה.
יו איי הצילה את חיי, ומצילה אותי יום ביומו, כלפי חוץ חייתי חיים כביכול "נורמטיביים" אבל הכאוס לפני שהגעתי היה נורא, והיום, החיים שלי מנוהלים הרבה יותר, ולאט לאט אני מתפנה גם לחיות את החיים שהכוח העליון שלי רוצה עבורי.