שמי קטיה ואני תת משתכרת. נכון לכתיבת שורות אלה, אני שנה וחצי בתכנית.
השבוע יצא לי לקום בבוקר בשעה שנוחה לי. להקדיש את הבוקר שלי לאכול בניחותא ולסדר סביבי. לצאת באמצע היום לסופר, לבשל ארוחה ולאכול אותה. לקחתי הפסקות מהעבודה לטובת שיחות טלפון עמוקות ואינטימיות בפרטיות ביתי. בעבודה, הגשתי פרויקט גדול בזמן, ותחזקתי במקביל פרויקטים שכבר רצים. הוצאתי שלוש הצעות מחיר ברצף, ששווי אחת מהן הוא שלוש משכורות חודשיות שלי. לקחתי את הלפטופ שלי, שהוא כלי העבודה שלי, איתי לבית קפה, לפארק, ואפילו לים.
עוד מעט ממש ימלאו לי 40, ועד לפני כמה חודשים, לא היה יום בחיי שנראה ככה, לא הייתי עוסקת עצמאית מעולם. עצם הרעיון היה נראה לי בלתי מושג. אפשר לומר שחלק ענק מאיך שהגדרתי את עצמי כאדם בעולם היה שאני שכירה. לא כתיאור מקצועי, אלא ממש כמאפיין זהותי. הייתי מדברת על זה כגורל שאני משלימה איתו וכואבת אותו, כאילו דיברתי על היותי בת תמותה.
בסיפור שלי, הדרך שבה הגעתי לאותו שבוע אקראי שתיארתי, הייתה עבודת הצעדים. עד היום אני רואה בהם כשער שעברתי דרכו לחיים חדשים.
אז איך כן נראו החיים התעסוקתיים שלי:
עבדתי בעבודות שלא הרגשתי בהן ביטוי או משמעות. הייתי מכוונת מאוד נמוך מתוך תחושת חוסר ערך, שאין לי מה לתת ואין לי מקצוע. החלקים הקלים בעבודה היו נהיים די מהר משעממים ומונוטוניים והייתי מרגישה עליונות על העבודה. לעומת זאת חלקים שהיו מאתגרים בשבילי מעולם לא הפסיקו להיות כאלה — המשכתי לפחד מהם ולא לאהוב אותם ולכן הייתי מדחיינת, נעלמת להפסקות צהריים ארוכות, בורחת לחלום בהקיץ או מפתחת קשרים עם קולגות שעיקר התקשורת איתם הייתה לרכל ולרטון על חיי המשרד. את הפיצוי על הזמן האבוד הייתי עושה בערבים, תמיד האחרונה שמגיעה למשרד בבוקר, והאחרונה שמכבה אורות וסוגרת. הייתי עובדת גם בבית עוד לפני שהיה בכלל מושג כזה, והייתי עובדת בזמנים שהם חופש לשאר המדינה. תחושת השקר הייתה מלווה אותי כל הזמן. בעצם תמיד ברחתי מהעבודה ותמיד עבדתי ולא היו לי חיים אחרים.
הבוסים היו האלוהים שלי. בתפיסתי, פרנסה הייתה כורח של לחיות — ואם בגלל הטבע שלי, או החינוך שקיבלתי, או שניהם, אני לא יודעת לכלכל את עצמי — אז אני צריכה להישען על מעסיקים שיכלכלו אותי. זו הייתה תלות, שהטינה הייתה מובנית בה. כי לא רציתי לעבוד במה שעבדתי, ועדיין הייתי חייבת לתת את ליטרת הבשר למעסיק: 9 שעות מהיום שלי שהצטברו לחיים שלמים. המשכורת שלי הייתה לא גבוהה, ואם עבדתי הרבה זמן באותו מקום, היא הייתה נתקעת על אותו סכום כי לא היה לי אומץ לבקש העלאה. הטינה שלי בעבעה: תפסתי את מקום העבודה כיישות נצלנית בהגדרה. ״הם תמיד יתנו פחות, ותמיד יעשו שיטת מצליח, ואף פעם לא ייזמו תגמול הולם״. כשסוף סוף הייתי ניגשת ביראה לשיחה עם הבוסים שלי על תנאי ההעסקה שלי, ניסיתי לעטות מסכה של פורמליות וקור רוח. התאמצתי להדחיק ככל יכולתי את הילדה שרוצה שאבא שלה יגיד לה שהיא טובה, את הדמעות בגרון, הפחד מסירוב, הכעס הצודק שנבנה במשך שנה או שנתיים או יותר. לפעמים אלוהים, כלומר הבוסים שלי, היו מסרבים. לפעמים אפילו היו מגיבים בצורה לא הולמת או מניפולטיבית, וזה רק חיזק את האמונות שלי על הניצול המובנה שאני הקורבן שלו, ועל זה שחיי וגורלי לנצח בידי בוס כלשהו.
לפני כחמש שנים עשיתי הסבה למקצוע קרוב לליבי והתחלתי לעבוד במקום עבודה בדיוק כמו שרציתי. לראשונה בחיי חוויתי משהו שקרוב למימוש. העיסוק הזה נתן ביטוי להרבה יכולות שלי, והייתי יותר אופטימית לגבי העתיד התעסוקתי שלי. למרות חדוות העשייה, גיליתי שהקשיים שלי הולכים איתי לכל מקום. הפחד מכישלון, הפחד שאני לא טובה מספיק, הצורך הכפייתי להוכיח, הפרפקציוניזם, לולאת החנק הזאת של גדלות וביטול עצמי, ליוו אותי בכל משימה וזרעו כאוס גם במקום עבודה הזה, שעל פניו התאים לי יותר.
גם פה הבוס שלי היה אלוהים. לא עבר יום בלי שאתלונן עליו לחבריי. או אתאר בפרטי פרטים מה דפוק בו כמנהל. או אכעס שהוא נתן לי בקבוק יין לחג במקום תלושים, או אחשוב על כך שהוא לא יסכים בחיים לפתוח לי קרן השתלמות. ואיך למען השם (כלומר הבוס), הוא לא מעלה לי את השכר כבר שנתיים. כמו שחשבתי שמגיע לי יותר כי אני עובדת סה״כ טובה ומסורה, כך גם חשבתי שממש לא מגיע לי, כי אני איטית ולא יעילה. ושאם רק אעז לבקש, אקבל ביקורת נוקבת על כל הכשלים שלי ואהיה עוד יותר מסונדלת לשכר הנוכחי. אז למה בכלל לנסות. המשכתי לשווא לחכות לאישור של הבוס־אלוהים שלי, להכרה שלו, וככל שזו לא הגיעה, נהייתי יותר ויותר כועסת.
כשהבנתי שאני לא יכולה לחכות להעלאת השכר אלא לבקש אותה, כבר הייתי כמה חודשים בתכנית ושמעתי שלא לוקחים החלטות לבד. אז כינסתי את פגישת הפעולה הראשונה שלי. באותה פגישה החברה אמרה לי כך: ״קודם כל אנחנו בתכנית רוחנית. את צריכה לעשות צעד 4 על הבוס שלך. לא ניגשים לשיחה כזאת מלאי טינה. את יודעת מה זה צעד 4?״ אז עוד לא ידעתי. הייתי בסבב הצעדים הראשון שלי איפשהו בצעד 2.
אותה חברה הציעה לי גם פעולה נוספת: לכתוב חזון לשיחה. ״אני לפעמים מתלבשת יפה לשיחות משמעותיות״, היא אמרה, ״אני רוצה להרגיש במיטבי, אז אני ממש מדמיינת מה אני לובשת ואיפה השיחה מתקיימת ומעלה את הדמיון המפורט על הכתב״.
לקחתי את ההצעות האלה בשתי ידיים.
המתנתי עוד קצת בסבלנות עד שהגעתי לצעד 4. הצעד הזה נותן לנו במה חופשית לנער החוצה, ולקרוא בשם, של כל פגיעה שהרגשנו שפגעו בנו במהלך חיינו. טינה באנגלית זה resentments והמקור של המילה הוא re — שוב, וsente להרגיש. למדתי בדרך, שזה בסדר להרגיש כעס וזה חלק מלחיות חיים מלאים. אך טינה, היא הלופ האינסופי שבו אנו חווים את הכעס על אירוע שכבר חלף שוב ושוב ושוב, ומרעילים את ההווה שלנו. חייתי בטינה מתמשכת, אז לכתוב את החלק הראשון של צעד 4 זרם ממני כמו מעיין נובע. החלק השני של צעד 4, היה להפנות את עדשת המצלמה אלי. ומה ראיתי —
ראיתי, בין היתר ש:
- כל גבול אישי שלי שהמעסיקים שלי עברו, זה גבול שאני נתתי להם לעבור, גבול שאני עצמי לא כיבדתי
- מה שהמעסיקים עשו, הם עשו בעד עצמם, ולא נגדי
- המעסיק שלי לפעמים לא זכר דברים שסיכם איתי. אך אני פחדתי להזכיר.
- המעסיק שלי העמיס עלי עבודה, ובגלל תחושות חוסר הערך שלי, התגוננתי ורבתי איתו במקום להגיד בפשטות שכמות כזו תהיה הגיונית לשני עובדים ולא לאחד.
- המעסיק שלי לא היה אשם במשכורת שהוא היה יכול לשלם לי בכל זמן נתון. אני שמתי את עצמי, שנים לפניו, וגם איתו, בעסקים ובתפקידים שזה היה טווח השכר שלהם, שוב ושוב.
- אני שמתי את האחריות למיצוי הזכויות שלי ולמימוש הכלכלי שלי על המעסיק. במשך שנים ארוכות, מונחים כמו ברוטו ונטו, פנסיה חובה, ימי מחלה וחופשה, שכר בסיס או שעות נוספות היו בליל מילים משפטיות שהיה פשוט גדול עלי. אז הרצון שלי היה תמיד שיהיו הוגנים כלפי, וידאגו לא לטעות על חשבוני, כי אני לא הייתי מסוגלת להגיע לבהירות ואוריינות כלכלית, ולדאוג לכך בעצמי. ולשנות זאת דרש ממני אומץ שלא הרגשתי שיש לי.
- אני שמתי את האחריות לדבר עבורי, לסנגר עלי ולייצג את האינטרסים שלי, על המעסיק שלי. כי לדבר בשביל עצמי היה לשים את עצמי על הזירה, להגיד שאני בעלת ערך, להתבגר, ללמוד מה נהוג בשוק, ללמוד מה אחרים דורשים, לצאת מעירפול של כסף ושל זמן. ולא רציתי את הדברים האלה, רציתי להישאר במערה, ושיגידו לי שאני טובה, ויעשו לי ״טובה״ על הראש, ויתנו לי ביטויי הערכה חומריים לכך שאני טובה.
- המעסיק שלי לא היה אשם בעוני שחוויתי במשפחת המוצא שלי, והוא לא היה אשם שהוא דווקא כן גדל בשפע כלכלי. הוא לא היה אשם בקנאה שלי, ובהשוואתיות שעשיתי מולו.
- המעסיק שלי לא היה אמור לפתור את הפחדים שלי ממחסור. אני ציפיתי שהעסק שאני בוחרת לתת לו את זמני וחיי, יהיה עסק יציב ומשגשג ויתמוך בי, באופן שמעולם לא חוויתי. מבחינתי ברגע שעסק בחר להעסיק עובדים הוא נהיה ערב לרווחה והשפע שלהם, אחרת הוא מועל בתפקידו. הגעתי לבוס שלי כעובדת הראשונה שלו, אך מתוך פחדיי והריכוז העצמי שלי לא נתתי לו להיות מי שהוא: אדם בגילי, שמנסה לראשונה להתרחב, שלוקח הימור, שעושה מעשה אמיץ, אדם שעלול גם לטעות, שיש לו הרבה מה ללמוד שמידת האחריות שלו מוגבלת. ושלי יש אחריות על עצמי.
- רציתי גם שהבוס שלי יהיה מה שנקרא בתכנית ״המאפשר״ שלי. שיעלים עין מהקשיים שלי, כדי שאוכל להמשיך לתפקד כמכורה, ולהרגיש שאני איכשהו מצליחה להסתיר את הדפוסים שלי. לא רציתי שייעמת אותי עם התנהגויות שלי שגרמו נזק. רציתי רק פידבק חיובי. כי להיות לא בסדר, ושרואים לי, זה דבר בלתי נסבל.
- פחדתי נורא שאין לו את הכסף שאני זקוקה לו. שהוא יגיד ״לא״ פשוט כי זה לא אפשרי. ואז אין לי בכלל מנוף לאולטימטום. אני פשוט אצטרך לעזוב את מקום העבודה בחיפוש אחר השכר שאני דורשת — מחשבה שהחרידה אותי. כי הלא נודע הוא בהכרח מסוכן. ואני אפגע יותר. אז עדיף לבחור ברע שהוא כבר בית: להישאר בתת ההשתכרות.
אלה היו חלק מהדברים שצעד 4 חשף בפני. ראיתי בבהירות כמה אני מנוהלת על ידי פחדים בושה אשמה קורבנות ורחמים עצמיים. כמה הכעס הצודק שלי, של: ״זה מגיע לי, פשוט תתן לי כבר״, מכסה על כל אלה.
זו נקודה טובה לספר, שהמעסיק שלי ואני נהיינו חברים בשנייה הראשונה שבאתי אליו לראיון עבודה. שיש לנו שפה משותפת כאילו הכרנו כל החיים, ומלא מלא צחוק. הוא נתן לי עצמאות ובמה גדולה לביטוי עצמי, ומהר מאוד העביר לי לנהל תיקי לקוח בלי כל התערבות מצידו. הוא היה מראה לי הערכה ואהבה מדי יום. הוא היה המעסיק הראשון והיחידי שנהניתי לעבוד איתו, והרגשתי שיוויון מולו ולא היררכיה חלולה. להיות עובדת במקום הזה נתן לי תחושת שייכות וגאווה.
ניגשתי להתכונן לשיחת העלאת שכר ממקום חדש.
אז מה רציתי מהבוס שלי בעצם? אחרי שניקיתי את כל הדברים האחרים שרציתי ממנו כמו להיות בן אדם מושלם ולשכתב את העבר הכואב שלי. רציתי את התשלום הנהוג בשוק. זה הכל. השכר שלי היה נמוך מכך במשך תקופה. וככל שהוותק שלי גדל, כך הוא התרחק יותר מהסטנדרט.
מה עוד רציתי? לתקשר את זה בנינוחות. ממש כמו הבטחה מספר 10 בהבטחות של תת משתכרים, ששמה ״רגשות של ערך״: ״אנחנו מרגישים רגועים כאשר אנחנו מבקשים או מקבלים את מה שאנחנו מבקשים או את מה שחייבים לנו. אנחנו מבינים שאנחנו פשוט מבקשים את מה שמגיע לנו.״
ולבסוף, רציתי להיות אדם בוגר. לקחת אחריות על החלק שלי.
ישבתי וכתבתי חזון לשיחה. ומהותו כך: אני שלווה, שנינו פנויים ובקשב. הקול שלי יציב ולא רועד. אני מעבירה מסר פשוט. אני נוקבת במספר, אני לא מתנצלת, מצטדקת או מתקיפה. אני מסבירה שאצטרך להמשיך הלאה אם הדבר לא אפשרי.
החזון הזה כבר שלח אותי לסדרת פעולות: למשל לברר לעומק את הפער בין ברוטו לנטו במדרגות שכר שונות, וכמה בדיוק אני צריכה כדי לחיות. מה בדיוק נהוג בשוק ואיפה אני ממוקמת ביחס לזה. התנאים שאני מקבלת ומה צריך להשלים. כתבתי תסריטי שיחה, עם תרחישים אפשריים, ושיתפתי אותם עם עוד אנשים.
בעזרת חבר לפעולה שלרגע לא הפסיק להניף לי בנמרצות את הפונפונים של ״את יכולה קדימה את יכולה״, השיחה קרתה. היא הייתה רגע בזמן — ממש לא יותר מדקה. והיא התנהלה בדיוק כמו שכתבתי.
התלוש הבא שלי כבר היה גבוה ב־20%, עם תאריך מוסכם להעלאה נוספת.
ממש ימים ספורים אחרי העלאת השכר שלי, הבוס שלי קיבל הצעה לנהל מחלקה בחברה מובילה בארץ. הוא הבין שהוא חייב ללכת על זה, שהניסוי שלו להיות בעל עסק עם עובדים לא צלח והוא חייב התחלה חדשה.
הוא דאג לי, וביקש מהמנכ״ל של החברה החדשה שנבוא לעבוד שם יחד. המנכ״ל הסכים. זה היה רגע פלאי בשבילי. אותה חברה הייתה מקום שהייתי חולמת להגיע אליו בעצמי, והנה מכניסים אותי על שטיח אדום, כאילו אני ברשימת המוזמנים, ולא סתם זרה. נשארו שלושה חודשים עד סגירת העסק שלנו, וחייתי בידיעה שהעבודה הבאה שלי די מובטחת, ממתינה בסבלנות שיקראו לי. ואז יום אחד זומנתי לראיון, וביקשו ממני להוכיח את יכולותיי ולהציג פרויקטים שעבדתי עליהם.
התחוור לי שההסכמה הראשונית של המנכ״ל הייתה רק טנטטיבית, או שאולי מאז שנתן אותה הוא שינה את דעתו. עלי להתייחס לזה כאל ראיון עבודה רגיל, לבוא ולמכור את עצמי. ברגע הזה האדמה רעדה מתחת לרגליי.
הבוס שלי הבטיח לי שאנחנו באים יחד!
אני מבזבזת כבר שלושה חודשים בהמתנה לאור ירוק רק כדי לגלות ברגע האחרון שאני במחסום!
המנכ״ל כבר אמר קודם כן! למה אני במבחן קבלה פתאום?
לא הכנתי אתר לשיווק עצמי, אין לי שום דבר מסודר להציג! למה לא הזהירו אותי קודם שזו לא סתם שיחת היכרות?
אוי ואבוי ומה אם לא אתקבל! אפלט עוד איזה שבוע לאבטלה ומי יודע מתי מישהו יקבל אותי לעבודה חדשה?
אוי ואבוי והאבטלה לא תספיק, או תיגמר מוקדם מדי. איך אחיה…
ראיתי את הפחדים, הקורבנות והטינות עולים. ראיתי איך אני עושה לי אלוהים חדש: המנכ״ל. על פיו יישק דבר. גורלי בידיו. אני רוצה שיראה שאני ראויה ויציל אותי ממחסור ומתחושת חוסר ערך שכה מאיימות עלי אם אשאר בלי עבודה.
התיישבתי גם הפעם לכתוב חזון לשיחה איתו, הפעם, עם אלוהים איתי. ומהות החזון הייתה כזו:
אני מראה את העבודות שלי ומספרת על עצמי בלי בושה.
המנכ״ל הוא לא האלוהים שלי. הערך שלי לא נקבע על פיו.
גם אם לא אתקבל, אמשיך לחיות, להחלים, ולהתפתח.
אני רוצה בטובת כולם, בטובתי, בטובת הבוס שלי, ובטובת המנכ״ל. אני אולי לא יודעת כרגע מהי הטובה של כולם, ולכן משחררת את התוצאה.
הקראתי את החזון לכמה וכמה אנשים והפצתי את האמת שלו מסביבי. והגעתי לאותו ראיון זקופה, מחוייכת, עם לחיצת יד בטוחה וחמה ובתום שעה וחצי של שיחה, המנכ״ל החליט לא לקבל אותי.
קטיה שלפני עבודת הצעדים הייתה נמלאת בזעם קדוש על הבוס. שהעז להבטיח דברים שבכלל לא היו שלו להבטיח. שהוליך אותי שולל. שסגר על הראש שלי את העסק אחרי ששמתי עליו ארבע שנים מחיי בהמתנה שקטה לפירות שכבר לא יגיעו. היא גם הייתה שורפת את הקשר עם הבוס. היא הייתה צורבת במוח שלה ובלב שלה את דעתו השלילית של המנכ״ל עליה, ומרגישה לא מספיק טובה בכל מקום אליו תפנה בתחום.
יש לציין שהבוס שלי היה נסער מההחלטה של המנכ״ל וזינק כמו אביר להגן עלי ולשנות את גזר הדין. גם היה ניכר שהוא חושש ממני, שאאשים אותו במצב. במקום זאת פעלתי בדיוק כמו בחזון שלי: הודיתי לו מעומק ליבי על כל מה שהוא עשה בשבילי. ואיחלתי לשנינו מלא הצלחה — אמרתי לו שאני מאמינה שדברים יסתדרו בסוף. הוא שמע בעיקר ״שדברים יסתדרו בסוף״ אבל בתוכי מה שהדהד זה ה״אני מאמינה״.
בסוף, הדבר הפלאי באמת לא היה זה שקיבלתי כרטיס כניסה למקום העבודה של חלומותיי. אלא שהייתי כבר אדם אחר, כשסורבתי בכניסה.
מעולם לא חוויתי שלווה כשאני עוד דקה מובטלת.
מעולם לא חוויתי הודיה במקום כעס.
ומעולם לא נותרתי בלי מעסיק שמיניתי להיות האלוהים שלי.
ומה קרה אחר כך?
כל יום מאז אני מקבלת טלפונים מלקוחות. הבוס שלי לשעבר מזרים לי את כל הלידים (לקוחות פוטנציאליים) שהוא כבר לא צריך — הוא אומר לכל מי שמתקשר אליו: אני המשכתי הלאה אבל דברו עם קטיה היא תתאים לכם בול. מכרים שהבינו שהתפנה לי מלא זמן לפרילנס התחילו גם להזרים לי עבודות. ולקוחות קבועים של העסק שנסגר שאהבו לעבוד איתי פשוט כותבים את החשבוניות החדשות אלי. אני והאקס־בוס שלי בקשר מעולה, ממשיכים לדבר להתייעץ ולצחוק יחד.
אז האם להיות עצמאית היה החזון שלי?
השינוי שחל בי בזכות עבודת הצעדים לא הפך אותי קודם כל לעצמאית, אלא קודם כל לאדם שמנסה להופיע ולעשות עבודה טובה, בלי קשר למסגרת.
עצמאות לא הייתה החזון שלי אלא הפנטזיה שלי. רציתי להימלט ממציאות שבה כל כך כאב לי, לדמיונות על שחרור מלא. זו הייתה עוד צורה של ״שימוש״ כמו לראות סדרות: ראיתי סדרות בראש שלי שאין לי בוסים. ובעודי חולמת על זה אני רדופת פחדים — ״איזה עצמאית בראש שלך, את יודעת לשווק את עצמך בכלל?״, ״את תקומי כל בוקר בלי שיש לך מישהו על הראש?״, ״את תגישי דברים בזמן עם כל הדחיינות שלך?״, ״את בכלל תצליחי לעבוד בלי להישען על מישהו מנוסה ממך?״, ״את תנהלי את עצמך כלכלית? תוך חודש את ברחוב״.
עבודת הצעדים, ניקוי הפחדים האלה, לקיחת אחריות על החלק שלי, זריקת הקביים של אשמה וקורבנות, הם התשתית שאפשרה לי בכלל לבנות חזון ולא פנטזיה.
רק להיום, אני עובדת פחות שעות ביום, ומרוויחה הכי הרבה שהרווחתי אי פעם.
אני לומדת לנהל את הזמן שלי. אני לומדת על מסים ועל האחריות הפיננסית שלי. חזרתי לשים כסף בחיסכון מדי חודש.
אני לומדת להשקיע בצרכי העסק מכספי.
אני טועה ומתקשה ונתקעת ויש לי תחתיות ואני גם לא מאשימה אף אחד, ומנסה גם לא להלקות את עצמי, ואני מודה, ושמחה, וחווה חירות שלא העזתי לקוות לה.
אין לי יותר מעסיק שהוא האלוהים שלי.
יש לי אלוהים שהוא המעסיק שלי.