הגענו ליו איי מתוך יאוש וסבל גדול, מצב כלכלי מעורר מתח, תחושת אין מוצא, הרבה פחדים, ערפול עם זמן וכסף, הזנחה עצמית. הדבר הראשון שרצינו היה פתרון. עכשיו! בעצם לא עכשיו. בעצם לפני עשר שנים בבקשה. "אלוהים, למה לא הגעתי ליו איי לפני עשור?" שאלנו את עצמנו.
הגענו לפגישות והרגשנו איך הלחץ רק מתגבר, הכל מציף. המון מושגים חדשים, המון כלים, המון דברים ללמוד, המון סוגי פגישות, כשהקשבנו לחברים האחרים, חלקם דיברו על בעיות דומות לשלנו, הזדהנו עד כאב, אבל "מה זה עוזר לדבר על זה?", "יאללה, לעבודה!", "למה שאשב בפגישות כשזה בעצם זמן שאנחנו יכולים לעבוד?" אלה חלק מהמחשבות שהעסיקו אותנו בתחילת הדרך.
הרגשנו ש"אין לנו זמן" להגיע לפגישות. חיפשנו את הפתרון המהיר והקל ביותר, שמישהו יציל אותנו, יגיד לנו מה לעשות בקשר לבעיה אקוטית כזאת או אחרת. חלק מהחברים דיברו על ההחלמה שלהם, זה עורר בנו תקווה, אבל הרגשנו שגם אם זה עבד להם – לא בטוח שזה יעבוד עבורנו. הרגשנו שהבעיה שלנו הכי קשה והכי מיוחדת ובעיקר הכי דחופה. רצינו פתרון מיידי, כאן ועכשיו.
פחדנו להיעזר בחברים אחרים. פחדנו להציק, להיות נטל. אבל היינו מספיק מיואשים ממצבנו עד כדי כך שהסכמנו לנסות משהו חדש, לתת צ'אנס, המשכנו לבוא. שריינו זמן ביומן לפגישות, טעמנו מכולן, חלקן לא נעמו לנו, אבל לאט לאט מצאנו את הפגישה "שלנו", פגישת הבית, הפגישה שבה הרגשנו הכי בנוח או הפגישה שקיבלנו בה הכי הרבה ערך או פשוט הפגישה היחידה שהתאימה לנו בלו"ז השבועי.
כשהיינו כנים עם עצמנו הבנו שלהגיד "אין לי זמן לבוא לפגישות" במצבנו הנוכחי, זה כמו להגיד "אין לי זמן ללכת לטפל במחלה שלי" כשאנחנו חולים. ככל שהגענו לעוד ועוד פגישות, עם הזמן מצבנו החל להשתפר, וזה עודד אותנו להמשיך בדרך.
עם הזמן הבנו שכשאנחנו מתקשרים לחבר או חברה בתכנית, לא רק שאנחנו לא נטל עליהם, אלא אנחנו תומכים בהחלמה שלהם, וכך התחלנו להרחיב את מעגל התמיכה שלנו בתכנית. עם הזמן הוספנו עוד ועוד כלים של החלמה לחיים שלנו.
חבר/ה חדש/ה ברוכ/ה הבא/ה! אנחנו כל כך שמחים שאת/ה איתנו!
את/ה לא לבד ולבעיה שלך, לא משנה כמה היא כואבת, יש פתרון! אנחנו אומרים את זה בבטחון, כי חווינו את זה על בשרנו. יש תקווה! אנחנו יודעים כמה זה מלחיץ להיות במצב של בעיית השתכרות לאורך שנים רבות, כמה זה מעייף, כמה זה מייאש. אנחנו יודעים כמה חזק הקול הזה בראש שאומר שהבעיה חייבת להיפתר תכף ומיד.
ההמלצה שלנו היא לעלות על רכבת ההחלמה, להתיישב בה, ולהרפות. הפתרון וודאי, אם תמשיכו לבוא לפגישות, תעשו את הצעדים, תשתמשו בכלי התכנית ותתנו שירות – אתם בוודאות תחוו החלמה, אבל זה לא יקרה מיד.
כמה זמן זה ייקח? הנסיון שלנו מלמד שכנראה שזה יקח יותר זמן ממה שאתם רוצים, אבל פחות זמן ממה שאתם מאמינים שאפשרי.
אנחנו ממליצים שתעלו על פגישות, תציגו את עצמכם, החליפו מספרי טלפון עם אנשים שהתחברתם אליהם בפגישה, שדבריהם עוררו בכם הזדהות או השראה או תקווה, וצרו איתם קשר.
ביחד זה עובד.
אנחנו מאחלים לכם החלמה טובה, ומברכים אתכם על ההצטרפות למשפחה.
אוהבים אתכם! ניפגש